כבוד הבריות בפרשנות הרמ"א / עו"ד נועם קוריס
- עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב הליכים מול צדדים שלי...
- עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב והקפאת הליכים מול צד...
- עו"ד נועם קוריס - עיכוב והקפאת הליכים
- עו"ד נועם קוריס - חובת האמון הכללית של בעלי מניות ...
- נועם קוריס עו"ד - מגע משלים
- מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת, קרי "חוזים יש לק...
- עו"ד נועם קוריס - ס.א.ל
- נועם קוריס עו"ד - ניופאן
- עו"ד נועם קוריס - עיגולי שמחה
- עו"ד נועם קוריס - מד"א
- בקשת הרשמה לרכישת דירה חדשה מקבלן / יזם משרד עורכי...
- עו"ד נועם קוריס - עמותת ידיד
- משרד עורכי דין נועם קוריס - ל.א לאלימות נגד נשים
- נועם קוריס -עיגולי שמחה
- עו"ד נועם קוריס האגודה למלחמה בסרטן פעילות 2015......
- משרד עורכי דין נועם קוריס המלצה עמותת "מגע משלים"
- ירידה בכמות העסקאות - מחירי הנדל"ן קורסים...
- עו"ד נועם קוריס - "אל סם" האגודה למלחמה בסמים
- הקמת חברה בע"מ ורישומה אצל רשם החברות:- משרד עורכי...
שו"ת הרמ"א סימן קכה
[א] השאלה - העובדות
ואשמע אחרי קול רעש גדול אשר העבירו קול במחנה לומר הביטו אחרי משה, במעשה הנעשה ע"י מקרוב שסדרתי קידושין תחת החופה כדרך הארץ, שהכל יודעין סדר הכלה למה נכנסה לחופה. והיה באישון לילה בליל שבת כשעה ומחצה בלילה. והמעשה והסבה אשר הכריחוני לזה הוא מבואר נגלה לכל באי שער עירנו, וזה המעשה אשר נעשה.
איש היה בארץ ותם הכסף ממנו ושדך בתו גדולה לבן זוגה הראוי לה. ויהי בימי שידוכיה, אשר ארך הזמן עד כניסתה לחופה הלך האב לעולמו והניח חיים לכל ישראל, ונשארה הבת שכולה וגלמודה אין לה אב ואם כי אם קרובים נעשו לה רחוקים והעלימו עיניהם ממנה, זולתי גואל אחד אחי אמה אשר הכניסה לביתו כי אין לה גואל קרוב ממנו. והיה כאשר באה בימים זמן נישואיה אשר היה ראוי לטבוח טבח והכן צרכי החופה, לא ראתה שום תמונת הנדוניא ושאר צרכים, זולתי קול אחד הבא לה שתטבול ותכין עצמה לחתונה כי יהיה לה הנדוניא. והבתולה הנ"ל עשתה כאשר צוו עליה נשים השכינות ושמעה לקולם, גם כיסו אותה ביום ו' בהינומא כדרך הבתולות. וכאשר נטו צללי ערב וכמעט קדש היום, שהיו לקרוביה ליתן הנדוניא קמצו ידיהם וחסרו ממתנת ידם הראוי להם, והיה נחסר מן הנדוניא כמעט שליש הנדוניא. גם החתן נסוג אחור ולא רצה בשום אופן לכנסה ולא שת לבו לכל הדברים אשר דברו אליו מנהיגי העיר, שלא לבייש בת ישראל מכח כסף נמאס. ולא אבה שמוע רק כפתן חרש אטם אזנו ולא שמע לקול מלחשים, ולא קול גערת חכם תנידנו. וע"י זה נמשך הזמן מכח קטטות ומריבות, כדרך שאמרו לית כתובה דלית בה תיגרא והצליח מעשה שטן עד שהגיע הזמן הנ"ל שהשוו עצמן ונתרצה החתן ליכנס לחופה, ושלא לבייש בת ישראל הגונה קמתי וסדרתי הקידושין בזמן הנ"ל. והנה באשר מלינים עלי באתי להסיר תלונתן מאתי להביא ראיה וטעמי ונימוקי עמי ועל מה סמכתי בזה לומר כזה ראה וקדש.
[ב] איסור קידושין בשבת
גרסינן פרק משילין: כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו בי"ט. אלו הן משום שבות וכו', ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין וכו', ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו'. ופריך בגמרא אין דנין והא מצוה קא עביד, לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה. ולא מקדשין והא מצוה קא עביד, לא צריכא דאית ליה אשה ובנים. וכתבו התוס'... יש מפרשים הא דקאמר והא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו', ומשני לא צריכא דאית ליה אשה ובנים אבל אם אין לו מותר לקדש דמצוה קעביד...
אמנם מאחר שהראשונים ז"ל, דהיינו התוס' והמרדכי כתבו בשם רש"י לאסור בכל ענין... אמשך ג"כ אחריהם להאמין שדעת רש"י לאסור בכל ענינים. וכן נראה דעת הפוסקים הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור סי' של"ט שכתבו כולם ז"ל סתם אין מקדשין ולא חילקו בדבריהם...
מ"מ כל כי הני מילי מעליותא לימרו משמאי להתיר הענין בכה"ג, שהיה שעת הדחק והיתה הבתולה מתביישת אם תמתין עם החופה אחר טבילתה עד לאחר השבת. גם כי אינו מדרך המקומות לילך בהינומא עד אחר השבת ולעשות הנישואין ביום ראשון, כדרך האזרחים שעושין נשואיהם ביום חגם. וכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק, כ"ש שהסוגיא דשמעתא מוכח כדבריו. וכן פסק בהג"ה אשר"י סוף פרק אחד דיני ממונות בשם א"ז... כי בדוחק גדול התירו לקדש בשבת ולא היה מורה כן הלכה למעשה עכ"ל. משמע מיהו דבדוחק גדול יש להתיר. ואין לך דוחק גדול מזה, שהיתה יתומה גדולה מתביישת והיה לה לקלון כל ימיה, כמעט לשנותה מכל הבתולות. וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה בדבר הזה שאינו אלא איסור דרבנן, גזירה שמא יכתוב כמו שמפרש בגמרא שלנו +ביצה לז, א+ או משום דהוי כקונה קנין בשבת כדמפרש בירושלמי... מלבד דהוי לן למיחש בכאן שלא יתבטלו השידוכין לגמרי ויתבטל הזיווג מכח הקטטות והמריבות שביניהם, עד שרצו להסיר ההינומא שעל ראש הכלה מכח ניצוח הקטטות, וגדול השלום בין איש לאשתו... כל זה שמתי נגד עיני לסמוך על דברי רבינו תם ושאר פוסקים המתירים בשעת הדחק.
[ג] קידושין בשבת בזמן הזה (לעומת תקופת התלמוד)
ועוד אני אומר דיש לחלק ולומר דבזמן הזה לכ"ע שרי, דהא תנן אלו הן משום שבות אין מטפחין ולא מרקדין וכו' וכתבו התוספות ריש פרק המביא: פירש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי, דדוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר שייך למגזר, אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר עכ"ל. וכבר פשוט היתר הטפוח והרקוד בשבת בכ"מ ואף מצווים לכותים לנגן בכלי שיר והכל הוא מטעם דברי התוס' דלא שייך גזירה זו בזמן הזה. וה"ה בענין אין מקדשין, דאמרינן בגמרא הטעם שמא יכתוב וידוע המנהג פשוט בישראל שאין החתן כותב בעצמו הכתובה או שטר אירוסין, והוא מטעם שאין אנו בקיאים בכתיבה. ואפילו מי שיודע לכתוב אינו כותב שלא לחלק בין בקיאים לשאינן בקיאים, ולכן כותבה בכל מקום החזן כמו שקורא בתורה לכל אדם לתקנת שאינו בקי. ומעתה אין לגזור על המקדש שמא יכתוב, מאחר שאנחנו אינן בקיאים ואין מוטל על החתן כתיבה זו. ואין לחוש שהחזן יכתוב משום קידושי החתן, דגזירה כזו לא מצינו. ועוד שהרי החזן כותב כל פעם הכתובה ושטרי האירוסין בשחרית או זמן רב קודם הכניסה לחופה כאשר אינו יודע מתי יהיו מוכנים עם החופה, ולכן אין לחוש בזמן הזה לגזירה זו כלל...
[ד] המנהג
ומה לי להאריך פוק חזי מה עמא דבר בכל מקום, ובפרט בעירנו אשר יש בה קיבוץ עם ת"ל ולפעמים עושים ה' או ו' חופות ביום אחד ונמשכים עד הלילה ואין פוצה פה ומצפצף. ומה לי בתחילת הלילה או שעה או ב' בלילה... דודאי יש להחמיר להיות זריזין קודם השבת שלא יבוא לידי כך. אבל אם כבר נעשה מה שאפשר לעשות ונטרפה השעה עד שחשיכה, ויש לחוש לפירוד הזיוג או לביוש הבתולה וכיוצא בזה הסומך להקל לא הפסיד, ויתענג לשלום בעונג שבת אח"כ. ויכולה המצוה לכפר עליו אם כוונתו לש"ש, ושלום.
נאום משה בן לא"א מורי ה"ר ישראל זצלה"ה, נקרא משה איסרלש מקראקא.
הרמ"א (רבי משה איסרליש) הוא אחד מחשובי הפוסקים של העת החדשה שחי בקרקוב בפולין – מדובר בפולין של המאה ה – 16 והרמ"א היה פוסק צעיר בן כ – 17.
מסופר על הרמ"א שסידר חופה וקידושין על פי המקובל. הרמ"א סידר חופה שעה וחצי אחרי כניסת שבת – זה מעשה שנוגד את ההלכה במשנה שאומרת שאסור לערוך קידושין בשבת או בחג. כולם יודעים את הסיבה לכך. הסיפור היה על איש שהיה בארץ וסידר לבתו חופה אולם בשלב מסוים הוא מת ולאותה הנערה לא נשאר אב ואם. האב שידך את בתו בסוף ימיו ועקב קשיים כלכליים אין לו כסף (כשמתחתנים צריך לשים כסף על השולחן). האב נפטר והיא נשארה לגור אצל הדוד שגם לו לא היה כסף. אותה אישה הייתה זקנה והיא לא קיבלה נדוניה. הנוהג לעשות חתונות ביום שישי לפני כניסת שבת היה מקובל מאוד. הסיבה היא פשוטה: כלכלית (כי כל אחד מביא את הכריך שלו של סעודת שבת מהבית ואוכל אותה בחתונה). כלומר, הגיעה העת של אותה אישה להינשא, הצליחו לגייס שני שליש של הנדוניה והיה חסר שליש. החתן נסוג לאחור מכיוון שלא קיבל את הנדוניה כולה וניסו לשכנע את החתן בכל זאת להינשא לה על מנת שלא יבייש אותה, אולם הוא לא הסכים לוותר. לבסוף, הצליחו לגייס את הכסף החסר לאחר כניסת השבת ואז הרמ"א אומר שעל מנת שלא לבייש את בת ישראל הוא אירגן את החתונה – דהיינו, כבוד הבריות! על מנת למנוע ממנה את הבושה שלא לא להינשא בכלל, הוא מארגן חתונה שעה וחצי לאחר כניסת השבת וזאת חרף ההלכה המופיעה במשנה וזאת כדי לא לבייש בת ישראל הגונה. במלים אחרות, הנימוק הוא: "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה", וזאת כיוון שקידושין בשבת זו הכלת חכמים, ואם כן, למדנו שכבוד הבריות דוחה איסורין דרבנן.
הרמ"א מביא 3 נימוקים למעשהו וזאת מכיוון שהוא יודע שהפסיקה שלו לא תתקבל בעין יפה בעיני הפוסקים:
1. הנימוק שבודק את השאלה מהו טיבו או היקפו של איסור הקידושין בשבת (ייתכן ויש סייגים ופרצות לאיסור זה): המקור לאיסור קידושין בשבת מופיע במסכת ביצה: המשנה מונה שלוש קטגוריות של פעולות שהפעולות הללו לא עושים אותן בשבת או ביום טוב:
א. קטגורית שהם משום שבות: פעולות שאסורות בשבת אבל לא אסורי מלאכה – מעשים קלים יחסית מדרבנן
ב. קטגוריה של רשות: אסור לעשות אותן מכל מיני סיבות: תחת פעולות אלה קיימים שני איסורים: לא דנים - אסור לקיים דיונים בבית משפט בשבת או בחג ; לא מקדשין – אסור לקדש בשבת או בחג. הטעם לכך שהוא שקידושין קשורים לכל מיני מסמכים משפטיים ויש חשש שיכתבו ואסור. החשש הנוסף הוא שקידושין זו פעולה שיש בה סממנים שנראים עסקיים (מעבירים כספים וכו'...) ועסקים לא עושים בשבת. איסור הקידושין מקוטלג במשנה תחת הקטגוריה של פעולות מצווה והאיסור לערוך את הקידושין הוא בגלל כל מיני חששות (פעולה עסקית, שמא אדם יכתוב וכו'...) – מדובר באיסור דרבנן.
ג. קטגוריה של פעולות מצווה.
יוצא מכך שהאיסור לבצע קידושין בשבת הוא רק כדי שלא יבוא לחטוא. במלים אחרות: אתה מקיף את המצווה ב"גדר" כדי לא לעבור על המצווה. מקריאת התלמוד עולה השאלה אם הקידושין הם רשות או מצווה לא רלוונטיים לשאלה האם מותר או אסור לעשותם בשבת (התלמוד מקשה איך המשנה אומרת שקידושין זה בקטגוריה של רשות ולא מצווה ועונה שמדובר בסיטואציה שאדם כבר נשוי עם ילדים כך שמדובר ברשות). המרצה מסביר מדובר בסיווג לצרכי זיכרון בלבד (שקידושין שייכים לקטגוריה של רשות) ולכן הפוסקים הכריעו שקידושין אשורים בגלי קשר לשאלה אם מדובר ברשות או מצווה.
ישנו פוסק אחד ששמו רבנו תם (הנכד של רש"י – רבי יעקב בן מאיר) שכותב שיש להבין את התלמוד כך שקידושין אסורים בשבת רק כשהם קידושי רשות אבל אם מדובר בקידושי מצווה אז הם מותרים בשבת או בחג. קידושי מצווה – כשמדובר בנישואים ראשונים ואין כבר אישה וילדים זו מצווה – זה המקרה שלנו. גם פוסקים בהמשך כתבו שלא פוסקים כפי שפסק רבנו תם. זו דעת יחיד.
הרמ"א אומר שאמנם אף אחד לא פוסק כמו רבנו תם אולם הוא אומר שניתן לסמוך על דברי רבנו תם בשעת הדחק, אולם לא היה מורה כן הלכה למעשה. הרמ"א טוען שאם היו דוחים את החופה אז האירוע היה נדחה ליום א' ואז:
- בושה
- מרגע ששמים לכלה את ההינומה עליה להסתובב עמה עד אחרי החופה, ואם האירוע היה נדחה היא הייתה צריכה להסתובב עם ההינומה עד יום א'.
- סמוך למקום החופה הייתה כנסיה, ואם היו דוחים את האירוע ליום א', החופה הייתה מתקיימת לקול צלילי הכנסיה. ביום הזה הנוצרים מקיימים את הניושאים שלהם והחופה הייתה מתקיימת עם חתונות נוצריות במקביל.
לאור כל האמור לעיל, אישר הרמ"א לבצע את החופה בשבת.
2. הנימוק הקונסרבטיבי / רפורמי: התפיסה הקונסרבטיבית אומרת שהם מחויבים למשנה ולתלמוד וכו'... אבל הם מפרשים אותם על בסיס היסטורי. כלומר, ברגע שההיסטוריה משתנה יש לשנות בהתאם את ההלכה. הרמ"א מביא איסורים נוספים בשבת. יש סיבה למה אסור לקדש בשבת והיסבה הייתה רלוונטית רק בזמן הגמרא ולא בזמננו. לדוגמא: אסור לרקוד ולמחוא כפיים בשבת – מה הסיבה לכך? בתלמוד כתוב "שמא יתקן כלי שיר" – עפ"י רש"י יש להימנע מפעילות כזאת בשבת כי זה עלול להוביל להבאת כלי נגינה וכלי נגינה צריכים לכוון וכו'... וזה אסור בשבת. על כך העירו בעלי התוספות שבימיהם כבר מותר לרקוד ולמחוא כפיים, היות ובימים אלו האנשים אינם בקיאים בתיקון כלי שיר אלא רק מומחים עושים זאת ולכן הדיוט לא יבוא לתקן כלי שיר ולכן האיסור לא רלוונטי, כלומר יש לתת להלכה זו פרשנות היסטורית לפי רוח התקופה. כיום (בתקופת רבנו תם) נוהגים לרקוד ולמחוא כפיים. הרמ"א אומר שאם כך ניתן לאמץ את מתודת הפרשנות ההסטורית גם למקרה זה של "אין מקדשין". לדבריו, האיסור של הקידושין בשבת הוא מ"שמא יכתוב". אומר הרמ"א שטעם זה אינו רלבנטי לתקופה זו היות והחתן לא היה זה שכותב את הכתובה אלא מדובר במלאכה שנתונה למומחים, ומשכך אין סיבה לגזור על המקדש את גזירת "שמא יכתוב". לגבי אותו איש מקצוע, ידוע שהוא כותב את המסמכים מראש, ולא בסמוך לחופה במלים אחרות, אין סיכוי לכתיבת מסמכים משפטיים במהלך חתונה בשבת. בזמן המשנה זה היה נכון ולכן אסרו את הקידושין בשבת, אולם לפי מודל הפרשנות ההיסטורית בזמנו של רבנו תם, כבר אין לחשוש לכך ולכן יש להתיר. מדובר בנימוק קשה ביותר כיוון שהרמ"א משתמש במתודת הנימוק ההיסטורי שהרפורמים לא משתמשים בה.
3. נימוק שמבוסס על נוהג: הרמ"א אומר שיש לבדוק מה הנוהג המקובל היום בקרקוב. לפי הנוהג באותה תקופה, נהגו לעשות מספר רב של חופות ביום אחד (5-6 חופות) וחופה אחת מתוכן הייתה תמיד נכנסת לתוך השבת. לדבריו, מדובר במצב תדיר, ואין זה משנה אם מדובר בחצי שעה או בשעה וחצי. וכמובן שיש להחמיר לסיים לפני שבת אולם, אם כבר הגיעו למצב הזה, ניתן לעשות את החופה.
הרמ"א מביא שלושה נימוקים מאוד קשים (הסתמכות על דעת מיעוט של רבינו תם, נימוק רפורמי, הסתמכות על מנהג בעייתי) כאשר ברקע העניין של כבוד הבריות אולם הוא לא אומר זאת מפורשות. לדעת המרצה יש כאן רובד גלוי וסמוי. הרובד הסמוי הוא המסכנות של היתומה והנסיון למנוע את הבושה – דהיינו מתוך הנה על כבוד הבריות. הרובד בגלוי – הפוסקים לא אוהבים את הכלל של כבוד הבריות ולכן הוא לא מציין זאת ולכן צריך הצדקות הלכתיות אחרות, אפילו ממש דחוקות. בעקבות המקרה התכנסו רבני פולין והחליטו על תקנה שלא לעשות יותר חופות ביום שישי למרות המחיר הכלכלי הכבד כדי לא להיקל למצב של חתונה בשבת.
המרצה מציין פסק של הרב עובדיה יוסף באותו כיוון – מישהי שהייתה חילונית נכנסה להריון והיא הפילה. לימים זרה בתשובה התחתנה ונולד ילד. כולם מצפים לפדיון הבן אך לפי ההלכה אחרי הפלה לא עושים פדיון. מבחינה הלכתית יש כאן ברכה לבטלה של הכהן על פדיון. הרב עובדיה יוסף פסק שלא תאמר לכהן דבר גם אם ישאל אותו בנימוק של כבוד הבריות. הבעיה שלדעת המרצה בין הרמ"א לרבי עובדיה יוסף לא מוצאים תשובות אמיצות כאלה. ערך כבוד הבריות התחיל כערך חשוב, ככלל חזק במדרשי ההלכה ובירושלמי, הבבלי החליש אותו, והפוסקים ברבות השנים "קיצצו לו את הכנפיים", ולאט לאט מעמדו נשחק מכל מיני סיבות, וזו עוד אחת מהטרגדיות של העולם ההלכתי.
